פסק-דין בתיק ו"ע 18539-01-11

בפנינו ערר על החלטת המשיבה מיום 1.12.09 לפיה נדחתה תביעתה של העוררת לאור העובדה שאיננה עונה על הגדרת "נכה" לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957 (להלן: " חוק נכי רדיפות הנאצים"), משום שהיא היתה זכאי לתבוע את גרמניה לפי סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני והסכם השילומים לא מנע ממנה זאת ולכן אין לה זכות תביעה לפי החוק הישראלי.

המחלוקת בין הצדדים היא משפטית גרידא.

העובדות שאינן במחלוקת:

1.                  העוררת ילידת 1931, נולדה בעיר מינכן שבגרמניה

2.                  העוררת ובני משפחתה שהו על אדמת גרמניה לאחר 31.1.33 ואפילו ניסיון לשולחם אל מחוץ לגבולות גרמניה (פולין) לא צלח עקב סגירת הגבולות.העוררת ומשפחתה הצליחו לצאת את גרמניה רק במרץ 1939.

3.         לעוררת אין ולא היתה מעולם אזרחות/נתינות גרמנית, עובדה זו גרמה בעצם להגשת  הערר בפנינו שכן העוררת טוענת שסעיף 4 לחוק הגרמני חל על נתיני גרמניה ולכן טעתה המשיבה בהחלטה שניתנה עוד בשנת 2003.

דיון

הסכם השילומים שנחתם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה ביום 10 בספטמבר 1952, או כפי שמכונה "הסכם לוכסמבורג", הסדיר את סוגיית תשלום התגמולים לנרדפי הנאצים.

מכוח ההסכם הזה העבירה ממשלת גרמניה לממשלת ישראל סכום מסוים לפיצוי כולל בעד הוצאות קליטתם של ניצולים שנעקרו ממקום מגוריהם בגרמניה ובארצות שהיו תחת השלטון הנאצי. 

סעיף 1 לחוק נכי רדיפות הנאצים, מגביל את הזכות לפיצויים (במסגרת הסכם השילומים) למי שלא יכול היה לתבוע פיצויים בגין נרדפותו בגדרו של סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, וכך לשון החוק:

1.    (א)   בחוק זה -

מיום 19.4.1957

תיקון מס' 4

ס"ח תשל"ז מס' 836מיום 30.12.1976 עמ' 30 (ה"ח 1164)

1. (א) בחוק זה -

       "נכה" - אדם שלקה בנכות מחמת מחלה, החמרת מחלה או חבלה, ואשר אילולא הנאמר בהסכם בין מדינת ישראל לבין הרפובליקה הפדראלית של גרמניה מיום כ' באלול תשי"ב (10 בספטמבר 1952) ובמכתב מס' 1א' שבו, היה זכאי בגלל נכותו לתגמול, קיצבה או פיצוי אחר מאת הרפובליקה הפדראלית של גרמניה;

סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני משנת 1956, אשר תוקן ב-1965, קובע זכאות לפיצויים לנרדפי הנאצים:

"(1) זכאות לפיצוי מתקיימת אם הנרדף